החתול הגואל

פיצה. מספיק לכתוב את המילה, או לשמוע אותה, כדי להתחיל להיות רעבים. זה אחד המאכלים שלא משנה עד כמה אתה שבע, כמה זללת היום או כמה ממש חשוב לך לשמור על המשקל – אי אפשר לעמוד בפניו. כולם אוהבים פיצה, והרבה. יכול להיות שפיצה היא הדבר היחיד שיש לגביו קונצנזוס בכל העולם. אולי אם היו נותנים לה לנהל את הסכסוך, הפיצה הייתה מביאה שלום למזרח התיכון. מה אפשר לעשות, מדובר במאכל הפשוט ביותר, ועם זאת, הגאוני ביותר.

וגם אני, כמו רוב האנשים על פני כדור הארץ (מי אתם, מיעוט מוזר שלא אוהב פיצה, ומה לא בסדר אתכם?) מתה על חתיכת הבצק המשודרגת והאדירה הזו, ומוכנה לשבור בשבילה כל דיאטה (אם כי, לזכותי ייאמר שאני ממילא לא יודעת לשמור על דיאטה יותר מעשרים דקות). גדלתי בבית שבו אמא מכינה פיצה פעם בשבוע, ועדיין, לא רק שלאף אחד לא נמאס, אלא תמיד רוצים ממנה עוד ועוד. כי מה יש פה לא לאהוב? גוש פחמימה – נפלא. רוטב עגבניות – נהדר. גבינה רותחת ונמסה – אה כן, פה מתחילות כל הבעיות שלי. ובכן, כשעברתי לצמחונות וויתרתי על אחד התחביבים האהובים עלי – בליסת חיות בכמות לא מבוטלת – ניחמתי את עצמי בכך שלפחות אהובתי האיטלקית לא הולכת לשום מקום, ואכן, היא הייתה זו שניחמה אותי והסיחה את דעתי בכל פעם שהתחשק לי איזה סטייק.

שם מוזר וגבינה מקשיו - זה כל מה שצריך להצלחה.

אבל כל זה הגיע לקיצו עם הטבעונות. כטבעונית יחסית ותיקה שנתקלת במצטרפים חדשים על בסיס יומיומי, אני לא מצליחה להבין את אלה שאומרים "הכי קשה לי בלי החביתה", "מה אני אמור לשים במקום מיונז" או "מה מורחים על הלחם?" באמת, זה מה שמטריד אתכם כשאתם נכנסים לעולם נטול פיצה? כשלוקחים מכם (טוב, אתם לוקחים מעצמכם) את המאכל הכי שווה שקיים? וכן, עם כל חיבתי לפיצה נטולת גבינה (וזה בהחלט טעים!) ולשלל החיקויים הצמחיים (טוב, פה זה יותר "חוסר חיבתי") זה פשוט לא באמת זה. לא עד הסוף. עם כל השמחה על הוצאת מוצרי חלב מחיי, נאלצתי להשלים בצער עם העובדה שפיצה טובה כנראה לא תבוא יותר אל פי, והזכרתי לעצמי את המוטו התזונתי שלי - טעים, מה לעשות, זה לא הכל בחיים.

ואז הגיע החתול הירוק, עם השם המוזר שלו, המיקום הלא הכי קרוב לבית וגולת הכותרת – גבינה שעשויה מאגוזי קשיו, לא פחות, והחזיר את השמחה החסרה, שרק פיצה יכולה להביא לחיי (כן, עד כדי כך יש לי יחסים חולניים עם המאכל הזה, תודה ששאלתם. אם היו שואלים אותי, לשיר המפורסם היו קוראים "פיצה זה שמחה". תביאו שישה, תביאו שבעה, תביאו שמונה מגשים).

טעים, נעים, 100% טבעוני. החתול הירוק.

בהתחלה, עוד שאלתי את עצמי אם כדאי להגיע עד לבונטין כדי להתאכזב מעוד חיקוי כושל לדבר האמיתי, אבל לאט לאט הגיעו עדכונים מהשטח, שקבעו חד משמעית – הפעם מדובר בהצלחה. כשסוף סוף הלכנו לבדוק את המקום בעצמנו, הביס הראשון כבר בישר לי שחיפושיי תמו. זו בפירוש אחת הפיצות הכי טעימות שאכלתי. ולא רק בטבעונות – אי פעם.

מקור הגאונות של "החתול הירוק" הוא חוסר הנסיון לחקות משהו אחר. הגבינה לא דומה בטעם או במרקם לשום גבינה צהובה מן החי, והיא גם לא רוצה להיות כזו – היא נהדרת בפני עצמה והיא עובדת מצוין עם הבצק (המושלם), הרוטב ומבחר התוספות המגוון והטעים. בהחלט לא מדובר ב"כמעט", "ליד" או "דומה" – בדיוק כמו חתול ירוק, מדובר ביצור שבהתחלה נשמע מוזר, אבל אז מגלים שהוא פשוט מקורי, מיוחד וטעים (טוב, אז זה לא בדיוק כמו חתול ירוק).

אז זהו. אפשר וכיף ליהנות מהמאכל האהוב עלי במקום נחמד עם אווירה נעימה, ואפילו בלי לגזול חלב אם של אף אחת. וכשכל כך טעים, טבעוני לחלוטין ולא מאוד יקר, הדבר היחיד שמפריד ביני לבין אכילת רק פיצה מעתה ועד עולם הוא המיקום הדי רחוק מהבית. עד עכשיו זה עובד מצוין. הבעיה? השמועה אומרת שבקרוב יהיו משלוחים. שיהיה לי בהצלחה. הפעם, כנראה שלא אצליח לשמור על דיאטה אפילו למשך 10 דקות.

איפה: החתול הירוק, לבונטין 7 תל אביב. פייסבוק: http://on.fb.me/1HjbFQ3

לפעמים חלומות מתגשמים (אבל לאט)

יש משפט שאומר ש"דברים טובים באים למי שמחכה", והוא מתאר במדויק את החוויה האחרונה שלנו ב"אנסטסיה", אבל כדי להבין על מה אני מדברת, ברוח הביטוי, תצטרכו לחכות להמשך.

חלומו האולטימטיבי של כל טבעוני, מיד אחרי שחרור כל בעלי החיים, כמובן, הוא שליד הבית שלו, במקום המסעדה ההיא שאין לו שום דבר לאכול בה, ייפתח מקום עם תפריט עצום וטעים במיוחד למאכלים מן הצומח. בסתר לבנו, אנחנו אפילו חוטאים בכמיהה להיצע טבעוני בלבד, אבל יודעים שהסיכויים, מה לעשות, לא כל כך גדולים.

וזה בדיוק מה שקרה לי עם "אנסטסיה" שנפתחה בפינת הרחובות פרישמן – ריינס. במיקום הזה בדיוק עמד בית קפה חלבי חביב שלא ננקוב בשמו (כי בשביל מה זה טוב עכשיו כשהוא סגור וכשאני הולכת לספר כמה לא נהניתי בו בסוף חייו), שבתור צמחונית אהבתי מאוד, אבל עם המעבר לטבעונות, הפך לאויב, כולו שורץ מאכלי חלב וביצים בכל מנה, ואף עורר חשד גדול ביותר בנוגע לאופן הכנת האוכל במקום, כשבקשותיי לטבען מנות באופן הכי פשוט שיש נענו בשלילה, בטענה ש"ככה המנה מגיעה וזהו".

וזהו, אחרי ביקור אחד ויחיד במקום כטבעונית, בו נאלצתי להסתפק בסלט משעמם למדי, ירד בית הקפה החביב מרשימת המקומות האהובים עלי, ולכן כשראיתי שנסגר (מיד אחרי מחשבות מגלומניות על כך שבהיעדרי העסק פשוט קרס), קיוויתי לבשורות טובות יותר במקום החדש, אך הזכרתי לעצמי שרוב העולם, משום מה, עדיין לא טבעוני וייתכן שבקרוב יפציע כאן שלט של "שיפודיית משה ובניו" או מקום מאוד לא סימפטי אחר בסגנון. על מקום טבעוני לחלוטין – לא העזתי לחלום.

אבל אז קרה הנס ועל חורבותיו של בית קפה שאין בו מה לאכול, נפתח "אנסטסיה" – בית קפה שאפשר לאכול בו הכל. בית קפה טבעוני, יפה, מואר, מעוצב, משופץ, כזה שלא מפחד מאוכל מזין עם שמות מוזרים, יודע מה זה raw food ומזונות על, ואפילו מייצר מכל האקזוטיקה הזאת אוכל ממש, ממש טעים.

חביתת חומוס, מטבלים, סלט, לחם והפתעות, ומקושקשת הטופו החדשה והמעולה

שלא תטעו, למרות שבמבט ראשון נראה שמדובר בבית קפה טבעוני מטעמי בריאות בלבד, רמזים כמו עובד מטבח בחולצת "החזית", תמונת העגל 269 בשירותים, כרטיסי ביקור של "אתגר 22" ואחרים, מראים שהחברים ב"אנסטסיה" יודעים בדיוק מי המרוויחים האמיתיים מהבחירה בטבעונות.

התירוץ לביקור היה הטבה מבית ויגן פרנדלי, שזיכתה אותנו בשתי ארוחות בוקר במחיר של אחת. בעיני מדובר בהחלט בארוחת הבוקר הכי טובה בעיר (אפילו שאכלנו אותה בערב), אבל לדברים טובים, כאמור, צריך לחכות.

זה התחיל בכניסה לבית הקפה. מלצרית חביבה בירכה אותנו לשלום, ונעלמה. מבט נוסף או חלילה תפריט – אין. מלצרית אחרת – אין. יחס כלשהו – לא ולא. מכיוון שאנחנו לקוחות טובים ולא נוטים להתעצבן על מלצריות, חיכינו. חיכינו, ניסינו ליצור קשר עין, בדקנו את מצב העומס במקום (לא גדול) וכשלא נשאר מה לעשות, חיכינו עוד קצת. בסוף הגיעה מלצרית. גם האוכל הגיע ואפילו הקינוח והחשבון בסוף, אבל בין כל אחד ואחד מהשלבים הללו, נאלצנו לחכות יותר מדי זמן. בשלב מסוים, המלצריות אפילו נעלמו ומצאנו את עצמנו בוהים בחלל ובקהל הלקוחות ושואלים את עצמנו אם נזכה לחזור הביתה עוד הלילה.

טעים, מעוצב, בריא, צבעוני. אנסטסיה.

בין המתנה להמתנה, גם אכלנו. מה יש לומר, היה שווה לחכות. ארוחת הבוקר מעולה, טרייה וצבעונית, וכדאי לבדוק את מקושקשת הטופו החדשה והמשובחת ממש (אם כי, מלצרית חביבה, להגיד שאפשר "לשדרג את המנה עם מקושקשת טופו במקום חביתת חומוס" בלי לציין ש"שדרוג" הוא בעצם תוספת של 7 שקלים, זה לא הכי לעניין). אני לא יודעת מי בחר שם את המטבלים ("יש ריפיל") שמגיעים עם הלחם, אבל מדובר בבחירות טעימות ומעניינות הרבה יותר מההיצע הבנאלי שיש במקומות אחרים. בקיצור – אכן מדובר בארוחה שלגמרי יכולה לשמח את הלב והקיבה ואפילו לאזן מצבים של חוסר סבלנות קשה. מזל.

אחרי קינוח עוגת גבינת שקדים ופירורים, שהיה גבינתי ומהמם (וכמובן, המתנה פחות מהממת לפניו), בבטן מלאה ועם הרבה שמחה בלב, הבנו שיש מי שכדאי לסלוח לו. כבר היינו פה בעבר ולא היו שום תלונות, המקום 100% טבעוני, האוכל מוצלח מאוד והאווירה נעימה, ואלו יתרונות שלא כדאי להתעלם מהם. אולי בפעם הבאה יהיה שיפור בחוויה. ואולי נבוא שעתיים לפני שנתחיל להרגיש רעבים, והכל יהיה בסדר.

איפה: אנסטסיה, פרישמן 54 תל אביב, פייסבוק: http://on.fb.me/1EbqPV2